החלטה בתיק בר"ם 6336/03

מבוא

1.        בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' סגן-הנשיא א' אמינוף) מיום 2.7.03, אשר על-פיה דחה בית-המשפט את בקשות המבקשים: האחת, לעיכוב ביצוע פסק-הדין, אשר לפיו נאסרו המשך עבודות הבנייה על-ידי המבקשים ואכלוס הבניין בגוש 15001 חלקה 7 בטבריה (להלן: החלקה או הבניין), על-ידי רוכשי הדירות; והשנייה, לביטול צו המניעה הזמני.

רקע

2.        ענייננו בבניין, אשר נבנה בהתאם לתכנית ג/11704, אשר אושרה על-ידי מוסדות התכנון, על-פי היתר בניה תקף שהוצא מכוחה (להלן: התכנית). המשיבים עתרו כנגד התכנית מכוחה נבנה הבניין לבית-המשפט לעניינים מנהליים בנצרת. עתירותיהם התקבלו בחלקן, אולם עבודות הבנייה לא הופסקו. לאחר גלגולים שונים, הגיעה המחלוקת לועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובניה.

3.        ביום 7.8.02, החליטה ועדת ערר של המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית), כי התכנית ועבודות הבנייה שבוצעו מכוחה בבניין היא תכנית פסולה וחריגה באופן יוצא דופן, ולכן הורתה לוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז צפון (להלן: הוועדה המחוזית) לשנות את התכנית, כך שצפיפות הדיור תקטן. עוד הורתה המועצה הארצית לוועדה המחוזית לבחון בשנית את קווי הבניין בקומת החנייה, היוצרים מעין חומה כלפי בתי המשיבים וקרבתם אליהם, וכן לקיים הליך לפי סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), אשר אליו יוזמנו בעלי העניין על-פי סעיף 106(ב) לחוק.

4.        המועצה הארצית החזירה את הדיון בתכנית לוועדה המחוזית.

5.        ביום 20.1.03 חזרה ואישרה הוועדה המחוזית את התכנית ולא צייתה להוראות המפורשות של המועצה הארצית, ובמיוחד ככל שהדבר נגע להוראות צמצום צפיפות הדיור.

6.        בעקבות האמור, הגישו המשיבים עתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, לפיה נתבקש בית-המשפט לבטל את החלטת הוועדה המחוזית מיום 20.1.03 ולהורות לוועדה המחוזית לשנות את התכנית בהתאם להוראות המועצה הארצית. כמו-כן, נתבקש בית-המשפט, בין היתר, ליתן צו מניעה האוסר על המשך עבודות הבנייה ואכלוס הבניין עד לשינוי התכנית. המשיבים סמכו עתירתם על הטענה, כי הוועדה המחוזית לא פעלה על-פי החלטת ועדת הערר, ומשכך דינה להתבטל.

7.        בפסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מנהליים, מיום 25.5.03, קיבל בית-המשפט את טענת המבקשים, לפיה המשיבים לא מיצו את ההליכים בטרם הגישו את העתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים, שכן לפי סעיף 58(ב) לחוק, כאשר הוועדה המחוזית לא קיימה את הוראות המועצה הארצית, רשאית המועצה הארצית להורות על ביצועה על-ידי אדם ששר הפנים ימנה לכך. יחד עם זאת, קבע בית-המשפט לעניינים מנהליים, כי למען הצדק ועל-מנת למנוע יצירת עבודות נוספות בבניין, יש לאסור את המשך עבודות הבנייה ואכלוס הבניין, תוך חיוב כל אחד מן המשיבים להמציא ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח לפיצוי כל נזק שייגרם על-ידי צו המניעה, באם תידחה התביעה. כמו-כן, התיר בית-המשפט לעניינים מנהליים למשיבים לפצל סעדים על-מנת שיוכלו לתבוע את הנזקים שנגרמו להם בשל פעולות ומחדלי המבקשים.

8.        המבקשים הגישו לבית-המשפט לעניינים מנהליים שתי בקשות, שנשמעו במאוחד. האחת, בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין; והשנייה, בקשה דחופה לביטול צו המניעה ולהורות, כי צו המניעה פקע בשל פגמים בכתב הערבות.

9.        בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה ביום 2.7.03, את הבקשות (להלן: ההחלטה). אשר לביטול צו המניעה קבע בית-המשפט, כי בעצם הפקדת הערבות וקבלת צו המניעה הסכימו המשיבים לקבל על עצמם את החיוב, שאם לא כן לא ברור לשם מה הפקידו את הערבות; אשר לעיכוב ביצוע פסק-הדין קבע בית-המשפט, כי באיזון האינטרסים בין הצדדים, אין מקום לעכב את ביצועו של פסק-הדין.     

10.      המבקשים הגישו לבית-משפט זה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים מיום 25.5.03, ובמסגרתו הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין (עע"ם 5808/03).

11.      בהחלטתי מיום 20.7.03, בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, קיבלתי את הבקשה באופן חלקי, במובן זה, שיימשכו עבודות הבנייה בתוך הבניין, אולם לא יחל הליך אכלוס הדירות ותפיסת החזקה על-ידי הרוכשים עד למתן החלטה על-ידי המועצה הארצית.

12.      במקביל להגשת הערעור לבית-משפט זה, הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שבפני, על החלטת בית-המשפט לעניינים מנהליים, מיום 2.7.03.

דיון

13.      לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים 1-15, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

14.      עיקר טענת המבקשים הוא, כי הערבות האישית שהמציאו המשיבים בעבור מתן צו המניעה הזמני, הינה בטלה בשל פגמים בה. לטענת המבקשים, מדובר ב"נייר הנחזה להיות ערבות אישית אך לדברי המבקשים, איננו שווה את הנייר עליו הוא כתוב, מכיוון שהערבים בכוונה לא ציינו כלפי מי הם ערבים ובהעדר נערב אין ערבות וכן בשל תנאי שהוסיפו המשיבים שהערבות כפופה רק למקרה שבית המשפט יפסוק שהמשיבים אחראים לנזק". משכך, לטעמם, יש לבטל את צו המניעה הזמני.   

15.      בית-המשפט לעניינים מנהליים שלל טענה זו. וכך קבע:

                        "אמנם כתב הערבות לא נוסח בצורה אידיאלית והוספו בו גם פרטים שלא נזכרו כלל בפסק-הדין..... אך מכאן ועד להגדרתו של כתב הערבות כמסמך שלא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו, הדרך רחוקה.